אם נכון שהדאגות — בעיקר ככל שאלו ממושכות ומעמיקות לחדור אל תוך הנפש — גם מחזקות , ייתכן אמנם שהידיד המנחם יצא מהמאבק כשידו על התחתונה . במילים אחרות : בין הדאגה לבין הנחמה ניטש מעין מאבק . הן רואות זו את זו כאויבות , כמו המחלה והתרופה . הן חסרות סובלנות ואינן סובלות זו את זו — לפחות לא בהתחלה . מי לא הרגיש מניסיונו את הכוח שמפיחה הדאגה באדם ; באיזה כוח ובאיזו ערמומיות הוא יודע להגן על עצמו מפני הנחמה , איך הוא מסוגל לעשות דברים ששום מפקד אינו מסוגל לעשות בדרך כלל — להחזיר ברעננות את כוח ההגנה אל המאבק , בדיוק ברגע שהדאגה ויתרה על אותה הגנה . מי לא הרגיש , מניסיונו , איך להט הדאגה מעניק לאדם כוח כזה של ביטוי וחשיבה , עד שהמנחם כמעט מתחיל לפחד ממנו . מי לא הרגיש , מניסיונו , שכמעט אין מישהו המשתוקק למשהו ומסוגל לדבר בתנופה כזאת כדי לנצח בוויכוח , כפי שהמודאג מסוגל להקסים בדבריו כדי לשכנע שוב ושוב את עצמו ואת מנחמו שאין נחמה ! אך במצב כזה , כאשר המודאג הפך לחזק מבין השניים , לעתים אולי רק בשל עיקשותו , האם לא ייתכן שלפעמים הוא חזק יותר בשל עוצמת מכאובו , ולכן באמת אין מה לעשות ? ודאי שיש ...
אל הספר