נכון הדבר שצער ודאגה מתקבעים יותר ויותר , בעיקר ככל שהם ממושכים ומעמיקים לחדור אל תוך הנפש . אז בוודאי רצוי לחשוב על הסחות דעת למודאג , אף כי לא במובן שהעולם בטיפשותו ממליץ עליו לעתים קרובות — כמו הסחת דעת חלולה , בקצב מהיר ובאלחוש של רעש . כאשר המודאג מרגיש נטוש , ובכל זאת , בשל סתירה פנימית בדאגותיו , אינו חפץ באהדה — משום שבלחציה ובצביטותיה היא מתקרבת אליו יותר מדי , עד שהוא מתכווץ לא רק מכאב , אלא גם בשל האהדה — הוא מובל אל סביבה שבה דבר אינו מזכיר לו את דאגותיו , אפילו לא האהדה ; סביבה שבה האהדה נמצאת ועם זאת אינה נמצאת , במובן מסוים ; סביבה שמצויה בה אינטימיות האהדה , אם היא נמצאת בכלל , וגם המרחק המרפא של האהדה , אם האינטימיות אינה מצויה . וכך , הבשורה שצוטטה לעיל מובילה את המודאג אל השדה , אל סביבה שתארוג אותו אל תוך חיי ציבור רחבים יותר , שתשיג למענו אחוות קיום גדולה . אך מאחר שהדאגה התקבעה בו בחזקה , צריך לעשות משהו כדי להסיט את עיניו ואת דעתו ממנה . למטרה זו ממליצה הבשורה על שתי תנועות מועילות . כאשר המודאג " מתבונן בשושנה " שלרגליו , הוא מסתכל למטה . וכאשר הוא מביט בשושנה א...
אל הספר