אפר.

— שתי הוראות למלה זו : א ) דשן , שריד של דבר שרוף ( פך , למשל , במ' יט'ט : ואסף איש טהור את אפר הפרה ;( ב ) נרדף לעפר . בהוראה שנייה זו יש לפרשה כל מקום שהיא באה בסמיכות למנהגי אבלות . נוהגים היו בתקופת המקרא להעלות אפר על הראש לסימן אבלות , והמלים אפר ועפר משמשות בערבוביה בעניין זה . כך , למשל , שמ"ב יג , יט : ותקח תמר אפר על ראשה , ובאיכה ב , י : העלו עפר על ראשם חגרו שקים . מכאן מתבררים צירופי מלים כגון שק ואפר יציע ( יש' נח , ה , ( או וילבש שק ואפר ( אם' ד'א , ( שק ואפר יצע לרבים ( שם פס' ג , ( שכולם מתכוונים להגירת שק ולהע לת אפר על הראש . לפעמים באה במקרא לשון התפלשות באפר ( יר' ו'כו , ? יוד gar או בעפר ( מי' א , י . ( על פי הרוב מפרשים לשון זו בהוראת התבוללות הגוף באפר , אבל זה מקרוב הוכיח קאםוטו על סמך כתבי אוגרית' המשתמשים בשורש פלת' = ) פלש ) להורות על העלאת האפר על הראש , שגם בעברית המקראית פירושה של ההתפלשות באפר או בעפר כך , ולא כמו שהיו רגילים לפרש , התגולל באפר או בעפר . אף מנהג הישיבה על הארץ לשם אבלות ( איכה ב , י : ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון , ( מכונה במקרא עתים בלש...  אל הספר
מוסד ביאליק