—דבר שאבד לבעליו או לשומר שהופקד בידו . בתקופה המקראית הקדומה , כשהיה רוב עסקם של בני ישראל בגידול צאן ובקר ובמרעה , שכיחים היו מקרי אבדה' כשתעו בעלי חיים מן המרעה או נדחו מן העדר . התורה מצווה על מוצא אבדה להשיבה לבעליה , ואפילו הוא שונאו : כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה , השב תשיבנו לו ( שמ' כג , ד . ( ומפורטת מצווה זו בס' דברים : לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם , השב תשיבם לאחיך , ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו , ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו , וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה , לא תוכל להתעלם ( דבי כב'א ג . ( חוק זה מרחיב את מצוות השבת אבדה על כל דבר אבדה , גם על דברים שאינם בעלי חיים , ומחייב את מוצא האבדה להידרש לה , ולא להתעלם ממנה . אם בעל האבדה רחוק או בלתי ידוע , על המוצא לאסוף אותה אל ביתו ולשמרה . ולפי חז"ל הוא חייב להכריז על המציאה , כדי שיבואו הבעלים לקחתה לפי סימנים ( ת"י , מדרשי הלכה , משנה ב"מ פ"ב ! גם יוסף בן מתתיהו' קדמי ד , ח'כט . ( רועה צאן חייב היה לשמור על עדרו לא רל מגנבה וטר...
אל הספר