מפעלו המחקרי של מישל פוקו ( 1984-1926 ) מגדיר מחדש את השאלות " מהי מודרניות " ו " מהי נאורות " ובונה יחסי גומלין חדשים ביניהן . פוקו נטל עליו משימת ענקים , להיות ארכיאולוג של תרבות המערב , לחשוף את מיניותה , וידוייה , דרכי ענישתה , דיבורה , פטרונותה על תרבויות אחרות ; לנתח את יחסי הכוח והידע המסתתרים מתחת לסינר של כל אידאולוגיה או ארגון , לשמש פסיכולוג של הפסיכיאטרים , היסטוריון של ההיסטוריות , לתאר את דיסצפלינות המחקר המוכרות כבליל דביק שאבד עליו הכלח ובמנגנון מתוחכם לשימור עוצמה . את השיח שלהן בחן מהקתדרה שלו , לה קרא בחוסר ענווה " הקתדרה להיסטוריה של מערכות המחשבה . " הוא ביקש להיות ניטשה חדש , מעודכן : אם " מות האלוהים " בישר את הולדת האדמ החדש מתוך האסתטיקה , משמע המודרניזם , התיימר הפילוסוף מפאריס לנסח אמירה נועזת מאה מונים ממנה : " מות האדם " הוא לידתו של הפוסט מודרניזם . נקודת המוצא הפוקויאנית נמצאת בניטשה : כל הערכים , שבעזרתם ניסינו עד כה לשוות לעולם חשיבות לגבינו ... כשאתה בוחן אותם בחינה פסיכולוגית , אינם אלא פירותיהם של היבטים תועלתיים מסוימים , שתכליתם היא קיומם ואידורם ש...
אל הספר