ברצוני לכתוב כאן על כמה מן המועקות של המודרניות . כוונתי בכך למאפיינים של התרבות ושל החברה בנות-זמננו שנתפסים כאבידה או כשקיעה , אפילו כאשר הציביליזציה שלנו ממשיכה " להתקדם . " לעתים התחושה היא שבמהלך השנים האחרונות או הדורות האחרונים – מאז מלחמת העולם השנייה , או שנות החמישים , למשל – מתחוללת שקיעה בעלת חשיבות . ולעתים מורגשת תחושת האבדן ביחס לתקופה היסטורית ארוכה הרבה יותר : העידן המודרני כולו מאז המאה השבע-עשרה נתפס פעמים רבות כמסגרת זמן של שקיעה . ואולם , אף על פי שטווח הזמן עשוי להשתנות במידה רבה , התמות השונות העוסקות בשקיעה מתלכדות במידת מה . אלה הן בדרך כלל וריאציות של מנגינות מרכזיות מסוימות . ברצוני להבליט כאן שתי תמות מרכזיות כאלה , ולהוסיף אחר כך תמה שלישית הנובעת במידה רבה משתיהן . שלוש התמות האלה אינן ממצות בשום אופן את הנושא , אולם הן נותנות מושג של ממש על מה שמטריד ומבלבל אותנו ביחס לחברה המודרנית . הדאגות שאדבר עליהן מוכרות מאוד . אין צורך להזכירן לאיש ; אנו דנים בהן , מקוננים בשלהן , קוראים עליהן תיגר ומתווכחים עליהן ללא הרף בכל אמצעי התקשורת . זה נשמע אולי כנימוק מדו...
אל הספר