כשהייתי סטודנט עבדתי במעבדה לחקר תפיסת הצלילים באוניברסיטת מקגיל . הייתי מסנתז בעזרת מחשב סדרות של טונים חופפים ובודק אם הם נשמעים כמו צליל עשיר אחד או כמו שני צלילים טהורים . בבוקר יום שני אחד הייתה לי התנסות מוזרה : הטונים הפכו פתאום למקהלה של ננסים צורחים . משהו מעין זה : ( ביפ בופ-בופ ) ( ביפ בופ-בופ ) ( ביפ בופ-בופ ) האמפטי-דאמפטי-האמפטי-דאמפטיהאמפטי-דאמפטי ( ביפ בופ-בופ ) ( ביפ בופ-בופ ) האמפטי-דאמפטי-האמפטידאמפטי-האמפטי-האמפטי-דאמפטי-דאמפטי ( ביפ בופ-בופ ) ( ביפ בופ-בופ ) ( ביפ בופ-בופ ) האמפטי-דאמפטי ( ביפ בופ-בופ ) האמפטי-האמפטי-האמפטי-דאמפטי ( ביפ בופ-בופ . ( בדקתי את האוסצילוסקופ : שני רצפים של טונים , כמו שתוכנת . האפקט היה מוכרח להיות תפיסתי . במעט מאמץ יכולתי לעבור הלוך ושוב ולשמוע את הצליל פעם כביפים ופעם כננסים צורחים . כשלחדר נכנסה סטודנטית אחרת בצוות סיפרתי לה על התגלית שלי וציינתי שאני מחכה בקוצר רוח לספר עליה לפרופסור ברגמן , מנהל המעבדה . היא השיאה לי עצה : אל תספר לאיש מלבד אולי לפרופסור פוזר ( שניהל את התכנית לפסיכופתולוגיה . ( שנים אחר כך גיליתי מה היה הדבר שגיל...
אל הספר