לפי ההלכה , האיש חייב במזונות אישתו ( חיוב הכולל כל הדרוש לכלכלתה , כגון כסות , מדור , ריפוי וכיוצא באלה , ( ותמורת חיובו זה זכאי הוא "למעשה ידיה ' . " הזכות בידי האישה לומר שהיא מוותרת על מזונותיה מאת הבעל , ואזי האיש אינו זכאי במעשי ידיה ; לבעל אין זכות לומר היפוכו של דבר - 2 " צאי מעשי ידייך במזונותייך . " בפני בית הדין הרבני בא מעשה בזוג צעיר , שבו תבעה האישה גט זמן לא רב לאחר שבאו בברית הנישואין , בגלל טענות חוסר התאמה בחיי האישות . 3 לאחר דיונים ובירורים , נענה בית הדין לתביעה , וקבע שבני הזוג צריכים להתגרש . בין יתר השאלות שבית הדין דן בהן בקשר להסדר הגירושין , התעוררה שאלת הבעלות על הרהיטים . שני בני הזוג הודו שחלק מן התשלומים בעבור הרהיטים שולמו על ידי האישה ; לעניין החלק האחר טען הבעל שהוא שילם מכספו , והאישה טענה שגם חלק זה שילמה משכר עבודתה שעבדה , בהיותה נשואה , כפקידה בבית חרושת . הבעל הוסיף וטען , שאפילו אם נכון מה שטוענת האישה , הרי ההלכה היא שמעשה ירי האישה לבעל , תמורת המזונות שהוא חייב לתת לה , ומאחר שהוא דאג למזונות במשך כל הזמן , שכר עבודתה הוא שלו , וממילא הרהיטים...
אל הספר