השופט שלמה לוין , בדעת מיעוט , בא למסקנה שונה ואחרת . ואלה עיקרי 170 דבריו והנמקותיו : א . אין , לדעתי , להכריע בנושא העתירה אך על יסוד שיקולי הלכה . הרי אך ברור הוא שחוק השמירה על המקומות הקדושים ( להלן - החוק ) הנו חוק חילוני ; הוא מביא בחשבון שיקולים של בני הדתות הנוגעות בדבר , ובכללם גם את שיקוליהם של הרבנים הראשיים ( ראה סעיף , ( 4 אך לא רק שיקולים אלה , ואת המונחים הכלולים בו יש לפרש לפי המכנה המשותף המקובל על הציבור בישראל בכללותו . לפיכך יש לפרש את הדיבור "חילול , " "פגיעה אחרת" ו"דבר העלול לפגוע ... ברגשותיהם ( של בני הדתות - ש"ל ) כלפי אותם המקומות" בסעיף 1 לחוק , פירוש שייתן ביטוי , מצד אחד , לזכות לחופש הפולחן והדת , כפי שהוא מקובל בחברה דמוקרטית ו'נסבל בה , ' ומצד אחר , לשמירה על אינטרסים של שלום הציבור ופגיעה " בלתי נסבלת" ברגשות הזולת כמקובל באותה חברה . ב , אין ספק בדבר שהכותל המערבי ( ורחבתו ) הוא אתר מקודש מדורי דורות לעם ישראל כאתר דתי וכאתר תפילה , אולם בד בבד נודעת לו גם משמעות סמלית לאומית כשריד היסטורי ייחודי של חומות בית המקדש , סמל למלכות ישראל שאליו ערגו המוני...
אל הספר