לא ניתן לכמת בבירור את הישגי המימונה , מאז חודשה בישראל לפני למעלה מ 40 שנה . נציגי ציבור ועיתונאים עדיין רואים את חג המימונה כחג עממי ופולקלור , דהיינו , כ"תרבות נמוכה , " ואפילו ראשי יוצאי מרוקו הפנימו את המינוח הסטריאוטיפי . אולם ההיקף הגדל של החגיגות ושל מספר החוגגים שאינם יוצאי צפון אפריקה וכן השתתפות אישי הציבור בהן , הובילו בהדרגה למיסודו ולהכרה ציבורית רחבה בו כחג לאומי . בשנים האחרונות מתרחבת גם התופעה של חברי עשרות קיבוצים שלא רק משתתפים בחגיגות המאורגנות של המימונה , אלא אף עורכים חגיגות בקיבוציהם . החגיגות נערכות כיוזמות פרטיות של חברים או בחגיגות "רשמיות" שמפיקות ועדות התרבות . נראה שהחגיגות של יוצאי צפון אפריקה , שהיו בעבר מנהג זר לחברי הקיבוצים , שרובם אשכנזים , נכנסו בקולות צהלולים לחצרות המשקים ונקלטו בחום . מאיר גודיס , למשל , חבר קיבוץ גשר שבעמק הירדן , שעלה לישראל מפולין בשנות ה / 50 מודה שעד השנים האחרונות לא ידע דבר על חגיגות המימונה . אבל כיום הוא מגדיר את עצמו כ"הפולני שהכניס את המימונה לקיבוץ . " הוא סיפר שכרכז התרבות של הקיבוץ מזה ארבע שנים , החליט לכלול את ...
אל הספר