האם ניתן לאפיין את האתוס ההלכתי הספרדי שרווח אצל חכמי בגדאד במנותק מהדיון במידת מחויבותם למרן 7 בפרק זה טענתי , שבחינת החומר אכן מביאה למסקנה חיובית : המחויבות למרן אינה האיפיון המהותי הבלעדי , ואפילו לא העיקרי , של הפסיקה הספרדית , כפי שהבינוה חכמי בגדאד . חכמים אלו גרסו שקיימים ערכים הגוברים על הנאמנות למרן , וכי פוסק ההלכה מסוגל - וצריך - להכיר ערכים אלו וליישמם , ולו באמצעות פסק הלכה לגמרי חסר תקדים , או , למותר , פסק הלכה שנתמך בדעת יחיד של חכם הלכה נוסף . אמצעי ליכולת פסיקה שכזאת הוא הכרת מלוא היקף הספרות ההלכתית לדורותיה , כולל זו האשכנזית . היכרות זאת , תועלתה רבה : היא מאפשרת התוודעות לעמדות הלכתיות מגוונות , התוודעות ל"דבר חדש וסברה חדשה אשר נעלמה" עד כה מעיניו של הפוסק , והעמקה יתירה בסוגיות העומדות על הפרק " ) רעל ידי כך , רווחא שמעתתא טפי . ( " כמדומני שאתוס זה משותף לזרם המרכזי של חכמי ספרד , והוא בא לידי ביטוי בפסיקה מגוונת ומקורית , שערכי התורה - ולאו דווקא דבקות איתנה בכללי הכרעה פורמליים - הם נר לרגליה . ברבים מפרקי ספר זה ניתן להבחין בכך , שחכמים ספרדים בעת החדשה נוק...
אל הספר