עד עתה עסקנו במקורות הסמכות שמהם שאבה הקהילה את צידוקה ואת כוחה לשלוט על בניה . אך באלה לא היה די . חיי היהודים התנהלו כל אותה עת על אדמת נכר ומי שקבע לגביהם היו אדוניה שליטיה של המדינה - המלכים , הבישופים והפיאודלים למיניהם . ברצותם הרשו להם לבוא ולהתנחל בעיר , ברצותם גירשו אותם ממנה . גם המסגרת האוטונומית היהודית לא הייתה מתקיימת אלמלא הסכים לכך השליט . מספר הפריווילגיות שנותרו מהתקופה שמענייננו אינו רב , וחלקן ניתנו עשרות שנים אחרי התיישבותם של היהודים במקום . בוודאי היו פריווילגיות נוספות שאבדו , אך במקרים רבים הוסדרו הדברים מתוך הסכמה שבעל פה . הרשות להתיישב במקום חדש הייתה כרוכה בתשלום כסף רב לשליט ובהתחייבות לשלם מס לאוצרו . אנו יכולים לרמות לעצמנו מה השיבו יהודי קהילה פלונית כאשר סירבו להיענות לבקשתו של יהודי מבחוץ לבוא ולהשתכן בעירם . אחד הנימוקים שבפיהם הדגיש בוודאי את ההשקעה הכספית של אבותיהם , המקנה להם זכות ישיבה באותה עיר וזכות מוסרית למנוע אותה מן הזר "שבא אל המוכן . " דוגמה של הרשאה ראשונית כזאת מצד שליט היא המסורת הסמי לגנדרית , על משפחת קלונימוס מלוקה , שהובאה על ידי ...
אל הספר