ככל שתקופה נידונה קדומה יותר כן נזקק יותר ההיסטוריון לעמיתו הארכיאולוג . חלקו של המקור הארכיאולוגי בחקר העת העתיקה רב ביותר , ויש תקופות ותרבויות שהוא המקור היחיד להן . לפיכך הפכה הארכיאולוגיה למנוף מרכזי ופופולרי מאוד בחשיפת צפונות העבר היהודי הקדום בארץ ישראל . לא רק הכורח המדעי גרם לפיתוחו של מדע זה בארצנו . החפירות הארכיאולוגיות הפכו לחלק מן האתוס הלאומי של התנועה הציונית והיישוב העברי בדומה לשפה העברית , בית הספר העברי , החקלאות העברית והמדינה העברית . הגילוי וההוכחה שארץ זו הייתה מיושבת בצפיפות באבות האומה מימי כיבושי יהושע ועד עידן המרידות ברומאים , ואף מעבר לזה , בתקופת המשנה והתלמוד , הפכו למשימה לאומית וחינוכית ממדרגה ראשונה . אם ננקוט לשון ציורית , נאמר שחוקרי התקופות הקדומות הנ"ל החזיקו בידם האחת בספר התנ"ך ( או כתבי יוסף בן מתתיהו ) ובשנייה את המעדר . הם השרו בין הכתוב והדומם ולא הייתה שמחה גדולה ממציאת הקורלציה בין השניים , שהוכיחה כי "התנ"ך בכל זאת צודק" ( כלשון הכותרת בגרמנית לספרו הידוע של ורנר קלר תנ"ך כהיסטוריה , ( וכאשר חושפים כתובת - בעברית או ביוונית - אין גבול לש...
אל הספר