הראשון העולה כזכרון הוא , כמובן , ירמיהו . נביא זה מענתות , אשר דבריו נדונו בספר זה כבר כמה וכמה פעמים , אינו מניח לנו גם בלכתנו בין השפיים במדבר בנחל פתוח שטוף שמש . מתחת רגלינו חורק החצץ היבש שנשחק עד-דק בזרמי המים החזקים בעת שטפונות , מימיננו ומשמאלנו מסנוורים אותנו המדרונות הלבנים היוקדים בשמש הצהריים , ואישוני עינינו מצטמצמים בשפע האור הבוהק עד לקוטר מיזערי . לפתע אנו עוצרים את צעדינו ברגע האחרון מול תהום פעורה , הנראית במבט ראשון כחשוכה לחלוטין בתוך האור המסנוור שמסביב . אט-אט , תוך ריכוז המבט אל תוך התהום החשוכה הזאת , מתרחבים אישוני העיניים ומתגלים קירות הצוקים הזקופים לעומק של מאה , מאתיים , ולפעמים גם שלוש מאות או ארבע מאות מטר . בנפשו של כל אחד ואחד מן המטיילים עוברת המחשבה המחרידה : מה היה קורה אילו היינו צועדים עוד צעד אחד קדימה ... ברגע כזה עולים מאליהם דברי ירמיהו , אשר הבאנום כבר לעיל ואנו פותחים את התנ"ך וקוראים : מה " כה אמר ה' מו ^ או אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל וילזבלו ? ללא אק > רו איה ה ... ' המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה 5 , אךץ ציה וצלמות < 3...
אל הספר