לכאורה ניתן היה להניח , שלאחר הכניסה לארץ , עם בירוא היערות והפיכתם מאזורי "חלב ודבש '' לאזורי מטעים [ כמפורט ב , [( 12 ) והמהפך שחל באורחות החיים בעקבות התמורות הללו , ירד מרעה הצאן בערכו בעיני העם ( כפי שקרה בחברה האנושית במקומות שונים כעולם , ( ואולי אף יתבזה וייחשב ל"תועבה" כפי שהיה במצרים . אולם היחס לרועה ולמרעה בישראל לא השתנה לרעה לפחות במשך כל ימי הבית הראשון יתרה מזאת ; עבודת הרועה נחשבה מכובדת וחשובה ביותר , עד כדי כן שהפכה לסמל למנהיגות האידיאלית , כפי שיפורט בהמשך פרק זה . מסתבר שהסיבה לכך נעוצה , במיבנה הגיאוגראפי המיוחד של ארץ ישראל , שבו סמוכים חבלי ארץ מדבריים לאזורים פוריים המעובדים בידי החקלאי מיבנה זה איפשר למרעה להמשיך ולהתקיים בכבוד במדבר בלא להפריע לעבודת האדמה שהתפתחה בכל חבל ההר . בכל ישובי הספר שבין ההר והמדבר התפתחו חיים בצוותא של עובדי אדמה ורועים , אשר קיימו יחדו גם משקים מעורבים : הצעירים יצאו עם העדרים אל המדבר , והמבוגרים עיבדו את האדמה . השתקפות ברורה של מציאות זו בולטת בדברי ירמיהו , אשר ( כעדות הפסוק הראשון בספרו ) היה בן ענתות - ישוב ספר מובהק אשר ממ...
אל הספר