בתקופת המלחמה בא היישוב הישן האשכנזי עד משבר , ולא התאושש ממנו . משה בלוי מסכם כך את מצבו של 'היישוב הישן' בסופה של המלחמה : היהדות החרדית [ היישוב הישן האשכנזי ] יצאה ממנה [ מהמלחמה ] שבורה ורצוצה . מוסדותיה מדולדלים , מרכזי התורה סגורים כמעט , תלמידי החכמים ובני הישיבות רצוצים בגוף ובנפש , מחוסרי מלבושים ורהיטים ... במצב של התנוונות גמורה וריפיון הכוחות ... כבר בתחילה המלחמה היה אפשר להבחין בשקיעתה של המנהיגות המסורתית של היישוב הישן האשכנזי מחד גיסא ובמשקלה הדומיננטי של המנהיגות הציונית מאידך גיסא . מנהיגות זו ראתה את עצמה אחראית לקיומו של היישוב כולו , שחי בשלטון האימים של ג'מאל פאשא ובתנאים של מחסור , רעב ומגפות . מול חברה נתמכת ומפולגת לעדותיה , כולליה ומוסדותיה , חברה שלא הצליחה להעמיד בראשה אישיות רבנית בעלת יוקרה וסמכות , העמידה הציונות מנהיגות דינמית ובעלת תושייה , שזכתה לאמון מצד כל אותם מוסדות ואישים ביהדות ארצות הברית ובסגל הדיפלומטי של המעצמות שהיה בידם להבטיח את קיומו של היישוב ; ולו זו בלבד אלא שהקימה יישוב חדש שייצג אידאלים ואורח חיים שהפזורה היהודית בארצות המערב , זו ...
אל הספר