התפישה שהנחמה היא היפוכה של התוכחה מקובלת בכל צורות העיסוק בטקסט המקראי . אולם על הייחס בין שני הסוגים העיקריים הללו ניתן ללמוד מתפישה עקרונית חשובה העולה מספרי דברים , ברכה , שמ"ב . לפי המובא שם , תחילה ( ועיקר ) עיסוקו של הנביא הוא בתוכחה כנגד מעשיהם של ישראל , ובהמשך תפקידו חזר ואמר דברי נחמה לישראל ( והיפוך הסדר בא לגבי יחס הנביאים לגויים : תחילה נחמה ובסוף תוכחה . ( סמל לכך מעשיו של משה , שאמר להם בתחילה דברים קשים '" מזי רעב ולחומי רשף , ' 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ... ' 'ממרים הייתם' חזר ואמר להם דברי נחומים 'וזאת הברכה אשר ברך משה . ' וממנו למדו כול נביאים שהיו אומרים להם לישראל דברים קשים תחילה וחוזרים ואומרים להם דברי נחמות . " כראיה לכך מובאות שם ארבע דוגמאות מנבואותיהם של הושע , יואל , עמוס ומיכה . על הושע נאמר , שאין נביא שדיבר כה חמורות עם העם "תן להם מה תתן תן להם רחם משכיל ושדים צומקים , " אבל בסופו של דבר גם אמר דברי נחמה "חזר ואמר להם נחמות ( יד ) 'ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וגו' ישובו יושבי בצלו יחדיו דגן ויפרחו כגפן . ארפא משובתם אהבם נדב . ' 'אהיה כטל לישראל יפ...
אל הספר