דיני טומאה וטהרה זכו למקום חשוב בחיי היום יום בסוף ימי בית שני והעסיקו מאוד את בני שלוש הכיתות , הצדוקים , הפרושים וכת קומראן . יש הסוברים כי תחום זה היה מהגורמים המרכזיים לפיצול החברתי לכיתות ולתת קבוצות שנבדלו זו מזו במידת הקפדתן על דינים אלו או בדרך הקפדתן עליהם . המחלוקת המפורסמת ביותר בתחום זה נוגעת לדרגת הטהרה הנדרשת מהכוהן השורף את הפרה האדומה ( במדבר יט . ( על פי מסכת פרה במשנה ובתוספתא נהגו הקפדה יתרה על שמירת טהרתם של העוסקים בשרפת הפרה כדי למנוע כל אפשרות שאפר הפרה ייפסל לשימוש במהלך הכנתו . הוויכוח הצדוקי-פרושי הוא על פרט מהותי אחד : דרגת ההקפדה הנדרשת מן הנושא בתפקיד המרכזי בטקס פולחני זה . לדעת הצדוקים על הכוהן השורף את הפרה להיות בדרגת טהרה של 'מעורכי שמש . ' אם נטמא במשך היום , הוא נעשה טהור רק לאחר שקיעת החמה , גם אם טבל במקווה עוד קודם לכן . עמדתם המנוגדת של הפרושים היא כי די שהכוהן יטבול בטרם ישרוף את פרת החטאת - כלומר יהיה ' טבול יום' - ואינו צריך להמתין עד השקיעה . מחלוקת זו נזכרת בספרות חז"ל אגב ציון לקוני של עמדת הצדוקים 'שהיו אומרים : במעורבי שמש היתה נעשית . ' ...
אל הספר