נ סיעותיו החזירו לחייו התכופות את של הפרידות רובשוב הארוכות לשליחויות מאשתו בחו"ל ומבתו רודה . מאז נודע להם כי רודה לוקה בתסמונת דאון ליוו את חייהם של זלמן ורחל הדאגה העמוקה לצורת הטיפול בה ולאופן חינוכה , והמועקה שנבעה מן ההכרה כי לעולם לא תהיה כאחד הילדים . באותם הימים לא היו כמעט מוסדות מתאימים לחינוך מיוחד בארץ ואף לא מודעות של ממש ללוקים בתסמונת . יזמתם של בני הזוג רובשוב לייסד בארץ ישראל בית ספר לילדים מוגבלים הייתה בחיתוליה , והוטל עליהם להחליט בכוחות עצמם על אופן הטיפול ברודה ללא הדרכה וליווי , וללא ספרות מקצועית בנידון . הם החליטו שהיא תתחנך במסגרות המקובלות ככל הילדים ושיבצו אותה בגן ילדים רגיל . מבין שני בני הזוג היה זלמן האופטימי יותר והמאמין בילדה ובעתידה . במהלך נסיעותיו נהג לשאוב מידע מפי מומחים ברחבי העולם על בעיותיה של רודה ועל דרכי הטיפול בהן . ביולי 1926 נסע לישיבת הוועד הפועל הציוני בלונדון , ולישיבת מרכז 'הברית העולמית של פועלי ציון ' בברלין . בברלין ביקר בקליניקה של פרופסור צירני , שבה ביקר עם רעייתו ועם רודה ב , 1924 ושמע מפיו חיזוק לאופטימיות שלו . הוא כתב לרחל...
אל הספר