'מרים ברץ לא גרה כאן יותר אבל נינותיה - כן': נשים במאה שנות קיבוץ

סלביה פוגל ביזאו דגניה , אם הקבוצות והקיבוצים , נוסדה ב , 1910 והייתה ניסיון מהפכני לכינונה של ' חברה אחרת , ' חברה יהודית ומודרנית , סוציאליסטית ודמוקרטית , שתתנהל על פי העיקרון המרקסיסטי : 'מכל אדם לפי יכולתו , לכל אדם לפי צרכיו . ' החל משנות העשרים , כתשובה למאבקן של הנשים הפכה חברה שוויונית שיתופית זו גם את השוויון המגדרי לאחד העקרונות היסוד שלה . היום , כחלוף 100 שנים לייסוד דגניה , באותה חברה מונף דגל ההוגנות הנאו ליברלית והולכים ומתעצמים בה תהליכי הפרטה , המעבירים תחומים שונים מאחריות הכלל לאחריות הפרט . הקיבוץ פועל היום כקהילה ממוגדרת , שבה מתקיים אי שוויון בחלוקת המשאבים - סמכות , יוקרה ועושר - בין גברים לבין נשים . הקהילה הקיבוצית מקדמת החל משנות השמונים את מה שעמיה ליבליך מכנה : 'מהפכה גברית , ' המיטיבה עם הגברים בהשוואה לנשים " . במאמר זה אני מבקשת להציע הסבר סוציו היסטורי , בהתאם לגישה הפמיניסטית המטריאליסטית , לסדר המגדרי הדינמי שהתמסד בקיבוץ . לשם כך ברצוני להתמקד בארבעה גורמים מרכזיים ובקשרי הגומלין הקיימים ביניהם : . 1 הבניית הנשיות בקיבוץ מקבעת את התפיסות המגדריות ה...  אל הספר
יד יצחק בן-צבי