לזיכרו של יוסף פורת , אדם רב פנים שהקרין טוב על סביבתו אורנה , ליטל , יורם , הנכדים : ענבל ותם , חברים - הרבה חברים . קשה להאמין , קשה לעכל - אבל גם זה קרה , יוסף , או יוסל בלשוננו , נקרע מן הנוף השזור שלנו . יותר לא נראה את עיניו הנוצצות , את החיוך שאיננו מש מפניו , את נועם הליכותיו . יוסף , שעשה את כל שנותיו בתפקידים שהשתיקה יפה להם , מצטייר לכאורה כאנטי תיזה של לוחם הנאבק לפלס נתיבות אל יעדים בלתי נודעים . והנה אנו מוצאים לפנינו איש תרבות , עתיר נימוסין , סובלן וסבלן , שלשונו רכה וליבו הטוב עולה על גדותיו . בתודעת הציבור , איש שכמותו - נחרט כאילו הוא חייב להיות אלים , מתאנה לזולת , מרוצץ גולגולות , אדם אשר פיו וליבו לא חד הם . במקצוע הזה , חושבים אנשים - צריך להיות אגרסיבי , שתלטן , אחד שאינו מתחשב בזוטות , בפכים קטנים , אחד שדורס כל אבן נגף מטרידה הניקרת בדרך . ופתאום אנו רואים טיפוס מזן אחר לחלוטין . אדם המקרין תום ואמינות , כל כך הרבה תום עד שסביבתו מתייחסת אליו כיצור נאיבי ורך , שאיננו מסוגל להרע למישהו במשהו , שאינו מסוגל להפיל ארצה אפילו שערה אחת מראש יריביו .
אל הספר