בשלב מסויים ניגש מארחי אל החלון ואמר : "בוא תראה את ה " צל" שלך , אנחנו כבר מכירים ומזהים אותם . " בסוף שנות ה70- בתקופת שירותי ב"נתיב " כראש שלוחה נסעתי לגיחה קצרה לברית המועצות . הייתה זו תקופת השיא של העוינות והאיבה כלפי ישראל . היחסים הדיפלומטיים היו מנותקים ועצם הכניסה של ישראלי לתחומי ארצו של ברז ' נייב הייתה כמעט בלתי אפשרית . היה איפוא צורך בסיפור כיסוי . המשימה שלי הייתה לקיים מגעים עם אנשי קשר וסייענים מזה ועם פעילי עלייה מזה . לאסוף מידע ולמסור הנחיות מצד אחד ולעודד את רוחם של ה " סירובניקים" ואסירי ציון , מצד שני . מלכתחילה היה ברור לכולם כי רוב האנשים שעמם התעתדתי להיפגש היו במעקב צמוד ולפיכך גם כל מי שקיים עמם מגע . כלל הברזל היה איפוא : "יד לפה . " לא מדברים בחופשיות אלא בחוץ , תוך הליכה ובלחש . במקום סגור - אולם האוכל , מטוס , אוטובוס או החדר במלון - יש לשקול היטב כל מילה . אם בחדר המלון רוצים לומר משהו "חריג " - פותחים את הרדיו ב '' פול ווליום " או "מדברים " בהתכתבות ואת קרעי הפתקים משליכים לאסלה . הנשק הסודי של אנשי הקשר שלי היה משחק מימי הילדות : לוח שעווה בתוך מסגרת...
אל הספר