מאת יעל לוטן פגשתי את מלקולם אקס לראשונה בניו יורק , בביתו של ראש משלחת אוגנדה לצפון אמריקה . ראיתי אותו קודם לכן בטלוויזיה והתרשמתי לשלילה מהחזרה המתמדת שלו על המילים " אלייג'ה מוחמד הנכבד , " בדברו על ראש " אומת האסלאם , " התנועה שמלקולם עמד בראש הסניף שלה בניו יורק . היה אז משהו עיקש מדי וכמעט מכני בדרך דיבורו , אשר משום מה הסיח את הדעת מתוכנן של המילים . אולם עתה הוא לא היה עוד התלמיד הכוכב של מוחמד , אלא מנהיג בזכות עצמו , וזאת לאחר שעזב את " אומת האסלאם , " לאחר השעייתו ממנה שנבעה לכאורה מהצהרתו לאחר רצח הנשיא קנדי כי האמריקנים הלבנים אוכלים כעת את התבשיל שהם עצמם הקדיחו . שני דברים הרשימו אותי אז מאוד . התנהגותו העדינה , המנומסת , התנזרותו ( הוא לא שתה ולא עישן , ובכך התבלט ביותר בתוך קבוצה גדולה של דיפלומטים מתוחכמים שהתכנסה שם ) וגונו האדמומי . חשבתי , כמה מוזר הדבר שאדם שעורו כה בהיר ועיניו אפורות יהיה דוברם של השחורים האמריקנים , ועד כמה לא ייתכן מצב כזה באזור האיים הקריביים . באותה הזדמנות ביקשתי ממנו שיעניק לי ריאיון עבור העיתונות של הקריביים , והוא הסכים לכך ברצון . הוא ע...
אל הספר