ביוני 1917 קבע ז'ול קמבון , המזכיר הכללי של משרד החוץ הצרפתי במכתב לנחום סוקולוב * , כי ממשלת צרפת חשה " סימפתיה כלפי התחייה הלאומית היהודית בארץ שממנה גורש עם ישראל לפני מאות שנים " . בפברואר , 2004 בנאום בארמון האליזה , טרח הנשיא שיראק להזכיר את קיומו של המסמך הנשכח הזה , כדי להמחיש ש"ההכרה , שאינה ניתנת לערעור , בזכותו של העם היהודי למדינה" היא עמדה עקבית של צרפת והיא מעוגנת בהצהרה שקדמה בכמה חודשים להצהרת בלפור . לאמתו של דבר , אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה צרפת , כמדינה , יותר מאדישה להרפתקה הציונית , ועד לפרסום כתבותיו של אלבר לונדר ( ואחר כך הספר המכנס אותן , ( גם הציבור הרחב לא עקב בדריכות גדולה אחר המתרחש בפלשתינה . יש להודות שהיו כמה נושאים חמים יותר , בצרפת וגם מחוצה לה , שהתחרו על תשומת לבם של קוראי העיתונים : שיקומה של צרפת אחרי האסון הגדול של יותר מארבע שנים של הקזת דם בחפירות , המהפכה הבולשביקית ועליית הפשיזם . העיסוק האובססיבי ביהודים נמשך והלך אמנם בעוצמה בעיתונות ובספרות האנטישמית ובא לידי ביטוי למשל ברומנים האקזוטיים הפופולריים של האחים תרו **; ואולם , התמוטטותו * ב...
אל הספר