פגשתי את היהודי הנודד . הוא צעד בהרי הקרפטים , קצת אחרי הכפר וולקוביסק . במגפיו נפערו חורים , ודרכם נראו גרביו המחוררות גם הן . הוא היה עטוף היטב בקפוטה שכיסתה אותו מצוואר ועד קרסוליים . מעל רעמת השער השחור השלים את צלליתו האגדית כובע גדול ושטוח שממנו בצבצו שתי פאות עשויות בקפידה . מכתפו השמאלית השתלשל תרמיל כפול עשוי בד משובץ שצדו האחד היכה בבטנו וצדו האחר בגבו . הוא צעד בפסיעות רחבות , מפלס את דרכו בשלג . עצרנו את המכונית והתקרבנו אליו . הוא החיש צעדיו בפחד . בן קרא לו אך הוא סירב לשמוע . הדבקנו אותו . מעיניו נשקף מבט מפוחד . זה היה הוא . גם אחרי אלף שמונה מאות שנה , עדיין לא נתבלו נעליו ! התרגשתי מאוד לראותו . " אמור לי , מאין אתה בא ? לאן אתה הולך ? האם אתה עייף ? מה יש לך בכיס " ? " הוא אומר שהוא הולך לנובו-סליצה " , אמר סלומון . – " ואחר כך – " ? " הוא יילך לגאניץ – " . " ואחר כך – " ? " לרומניה – " . " ואחר כך – " ? " הוא אומר שכל שנה הוא מבלה את יום כיפור אצל הצדיק ( הרבי עושה הניסים ) מוויז'ניץ – " . " הוא ערירי – " ? " לא , הוא נשוי ויש לו חמישה ילדים – " . " גם ילדיו הם יהוד...
אל הספר