התביעה לסלוח

" נדונה לסלוח" היא הפלגה ספרותית שאפשר לשבץ אותה בניתוחו של שיר דוגמת "סליחות . " אולם במציאות אין אדם נדון לסלוח . הוא רשאי לסלוח , הוא יכול לסלוח , הוא בוחר לסלוח . ובכל זאת יש מובן , המודגש בסליחה הדיאלוגית , שקיימת בו תביעה מן הנפגע לסלוח . הוא יכול לבחור שלא להיענות לה , אבל היא נוכחת . הנפגע נתבע לסלוח בשמו של הקשר העמוק שבינו לבין הפוגע , והתובע הוא הפוגע עצמו . אכן , הוא מבקש סליחה ואיננו דורש אותה . אולם הנמקותיו נשענות על מערכת יחסים וציפיות הנעוצות במרקם היחסים שבין השניים . אין כאן אפוא בקשה תלושה , נפחדת , חסרת שיניים ועוגן . הבקשה נשענת על נימוקים שאינם אמורים ליפול על אוזניים ערלות . נזכור את בקשת הסליחה של טס , שפתחנו בה ספר זה : "בשם אהבתנו , סלח לי . " ופירושו של דבר : אכן חטאתי לך ; אכן זכותך להחליט אם תסלח לי . אבל בקשתי השטוחה לפניך איננה בגדר התרפסות גרידא . היא נשענת על אהבתנו . היא מעוגנת בעברנו , ברצוננו בהווה ובעתיד משותפים , במערכת היחסים שהתפתחה בינינו : "אני סלחתי לך , אנג'ל . " הפילוסופים הדנים במושג הסליחה אינם מדגישים כראוי את תביעתו של הפוגע לסליחה . אל...  אל הספר
מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד