תפיסות הרואות בסליחה , או בנטייה לסלחנות , הימנעות מראיית העוול כעוול - ולפיכך מושגים שאינם שונים במהותם מפטירה או ממחילה - נמצאות בסופו של דבר במיעוט בכתבים הפילוסופיים הדנים בנושא זה . ברוב הכתבים אמורה הסליחה להתאפיין כגישה המוסיפה לתפוס את העוול במלוא חומרתו . הוא עמוק , כואב , נוקב ופוגע . ולמרות זאת סולחים עליו . סליחה איננה פטירה או מחילה . ולפיכך שבה ועולה השאלה שהצגנו למעלה . אם העוול עמוק ונוקב , מדוע יש לסלוח עליו ? עכשיו , לאור המכשלה הלוגית שדובר בה לפני שתי פסקאות , ניתן לנסח את השאלה הזאת גם באופן המבהיר את הפרדוקסליות שבמושג הסליחה : ככל שהעוול גדול יותר , כן יש יותר על מה לסלוח . אולם ככל שיש יותר על מה לסלוח , כן יש פחות טעם לסלוח , בשל עוצמתו של העוול . עוד מעט נשוב אל הפרדוקס הזה . בינתיים נבחן ניסיון ראשוני להיחלץ ממנו . ההיחלצות כרוכה באפשרות השנייה שהצגנו למעלה בדבר זהותו של משנה ההיסטוריה . הפעם הסולח איננו עושה זאת לבדו . במקום זאת פועלים הפוגע והסולח בצוותא . הפוגע מתחרט . הוא נהפך לאדם חדש ומגבה את האדם הישן שביצע את העוול . הסוציולוג ארווינג גופמן , שהאבליזה...
אל הספר