התירו למחמוד דרוויש לשוב לארצו לכמה ימים כדי להשתתף בהלווייתו של אמיל חביבי . המשורר שהחליט לגלות סופד לסופר ש " נשאר בחיפה " עד מותו . ההחלטה לגלות היתה ביקורת על הנשארים ; ההתעקשות להישאר היתה ביקורת על הגולים . מעל הקבר הפתוח ופגשו שתי צורות הביקורת , שהיו לשני מסלולי חיים . המוות אפשר לבטא את הקרבה ולגשר על המרחק . מחמוד דרוויש אתה , הקוסם הלועג לכל עתה , כשאתה מוטל על קולך , ואנו מסביבך , בשיבת ההד ממרחקיך אליך . עתה איננו לוקחים אותך לגולה כלשהי , ואינך לוקחנו למולדת כלשהי . בארץ זו טעונת המשמעויות והפצעים יש מה שהופך אדם לקדוש מרגע הולדתו , ולחלל חי המוכתם בדם הכלניות הזורם בעורקיו . קבענו פגישה , כאן בנצרת של הבשורה והאות . נעלתי את לבי [ לרגלי ] ונשאתי את הרהורי בידי : האם אגיע הפעם לגן עדן זה של הגהנום !? האם ילמדני חזיון התעתועים בשנית שלארץ יש ארץ נוספת , קרובה ורחוקה ? לא היית אתה האמתלה לקריאה [ לצאת לדרך . [ היית החיבוק הרחוק . האם לא יכול הייתי למצוא את השניים גם יחד , את מדריכי ואת דרכי !? או שמא התרגל הגורל למשחק הנוכחות וההיעדרות ! עלי להעיר את הלב משיכתנו : אל תחלום...
אל הספר