ילדים מרשים לעצמם לחשוב ולדבר "דמיונפורית . " הם מרשים לעצמם לדמיין , לחלום בהקיץ ולשקוע בפנטזיות . יש העושים זאת בהסתר , ויש העושים זאת בגלוי . יש כאלה שאפילו מאמצים את השימוש בדמיון כדרך חיים המסייעת להם להתגבר על מצוקות . ילדים אלה לומדים שהדמיון הוא כלי שניתן להיעזר בו , ושהוא אינו רק מקום מפלט ובריחה מהתמודדויות אמיתיות . לעיתים נוצר בלבול . במקרים כאלה פעילות הדמיון עלולה להוביל לעיוות המציאות . אם ילד מספר שיש לו חבר דמיוני והם משוחחים ביניהם על כל מיני דברים , יש להניח שנחייך , נפרש זאת כמשחק ואולי נשתף פעולה . אם הילד ירצה שלחבר הדמיוני שלו יהיה כיסא על יד שולחן האוכל , ייתכן שנרים גבה , אבל עדיין אולי נשתף פעולה . אך אם הילד לא יסכים לאכול דבר במשך יום-יומיים כי החבר ה"דמיוני" שלו לא בא לבקר אותו , יש להניח שנפרש זאת כאיבוד בוחן המציאות , נהיה מודאגים , ונתחיל לחשוב ברצינות על ייעוץ פסיכולוגי . אצל חולי נפש או אצל מסוממים המתקשים להבחין בין ההלוצינציות שלהם לבין המציאות , בלבול כזה אכן מתרחש , ותוצאותיו עלולות להיות הרסניות . אולי זו הסיבה שיש משהו בתגובות של עולם המבוגרים , ...
אל הספר