הדיבור הוא פעילות אופיינית , מייצגת , של המין האנושי . האדם מוגדר 'חי מדבר , ' בדיבור פנימי = ) מחשבה ) וחיצוני ( ע' 'מילות ההיגיון , ' שער י' ו י"ד . ( אם עקרון 'המועיל' חל על כלל הפעילות האנושית , ומחסר ממנה את המיותר , הרי במיוחד ניכר הדבר בהופעת האדם המדבר . איש המעלה אינו מדבר "אלא במה שיביא בו תועלת לנפשו '' וכוי . להבנה טובה יותר של ההגדרות שנותן כאן הרמב"ם , נביא מדבריו בגוף הפירוש לאבות ( א , טז , ( שם הוא מחלק את הדיבור , לפי השקפת התורה , לחמישה חלקים : מצווה , אסור , אהוב = ) רצוי , ( מאוס , ומותר . חלוקה קטיגורית זו , שבשני קטביה המצווה והאסור , באמצעה המותר , ה"נייטרלי" , וביניהם שתי דרגות ביניים : האהוב בין המותר למצווה , והמאוס בין המותר לאסור - כוחה יפה בעצם לכלל הפעילות האנושית ( הש' הפי' לסנהדרין ז , ד [ באמצעו ובסופו . ([ וכך מסביר ומדגים שם הרמב"ם את החלקים השונים : . 3 החלוקה לשלוש קטיגוריות אלו ידועה ומצויה הרבה , ר' למשל הקדמת המשנה , תחילת פסקה ד' " ) והחלק השני ( " וכר , והיא כעין החלוקה למחויב , אפשר ונמנע , ע' לעיל פ"א בחלק המדמה . החידוש של הרמב '' ס הוא בה...
אל הספר