שיטת הרמב"ם בענין טעמי המצוות , לפיה חלק עיקרי מן המצוות בא ליישר ולתקן את מידות הנפש ( ע' מו"נ ח"ג פכ"ז ואילך , ( באה לידי ביטוי גם בפרקנו , בויכוח עם שיטת הסגפנות . הרמב"ם טוען כנגד המסתגפים , שאין להם הצדקה לומר שהם מטים את אורחותיהם אל מעבר לקו האמצע על דרך החסידות , מפני "שהתורה אמנם אסרה מה שאסרה וציותה מה שציותה מזאת הסיבה , ר"ל : כדי שנתרחק מן הקצה האחד יותר על צד ההרגל . " והוא מביא דוגמאות לכך שמצוות התורה מרחיקות את האדם אל מעבר לקו האמצע , לכיוון ההקצנה של הערך המוסרי , כדי לשמור על יציבות המידה הטובה האמצעית . והדברים צריכים עיון : אם מצוות התורה הן בדרך של מידת חסידות - "שורת הדין" היכן היא ? והלא מצוות התורה בוודאי מחייבות כל אחד ואחד מאיתנו , והן הן "שורת הדין" בשבילנו ? ( ואין לומר שכוונת הרמב"ם , בדברו על ההרחקה מקו האמצע , לסייגים דרבנן , שכן בדוגמת הנדיבות והפזרנות הוא מזכיר . 9 בכה"י שבאישור הרמב"ם : כאב . ותיקנו לפי שאר הנוסחאות . . 10 ונראה כי גם לפני ר"ש היה הנוסח הערבי שלפנינו , והפסקה מ'כעבודת' עד 'הגוף' היא פירושו למושג 'אלרהבאניה , ' וה'טלטול לעבודה' הוא הבנ...
אל הספר