ההבדל שבין מידת חסידות קבועה , לבין פעולת ריפוי קיצונית , שאסור לה להיות דרך חיים קבועה , עומד ביסוד הדיון שמפתח הרמב"ם במרכז פרקנו בנושא הפרישות . הפרישות הסגפנית מחיי החומר ומחיי החברה , שנקטו בה קצת מחסידי ישראל בקצת הזמנים , נתפסת על ידי הרמב"ם כאקט של ריפוי , שמעצם טבעו הוא זמני . הפרישות הקיצונית יכולה להיות שיטה יעילה לחזרה בתשובה ולתיקון , על פי עקרון ה"משיכה" בכיוון הנגדי שהוסבר לעיל , אך אין היא רצויה כאורח חיים שלכתחילה . אחרי תקופה מסוימת של אימון בפרישות - צריך האדם לחזור אל דרך השיווי , או לאמץ לו את מידת החסידות המרחיקה מן האמצע מעט ( חוץ מאשר בגאוה וכעס , כנ"ל . ( מלבד הראיה הכללית : "וזאת התורה השלימה המשלמת אותנו ... לא זכרה דבר מזה , " מביא הרמב"ם שתי ראיות ספציפיות מדברי תורה לתפיסתו : האחת מיחס חז"ל אל הנזירות , והאחרת מיחס הנביא זכריה אל הצומות . נדון תחילה בענין הנזירות , ולהלן ( אות ה ( ' נשוב לענין הצומות . הרמב"ם מביא את דברי חז"ל ( תענית יא ( . שהנזיר צריך כפרה על שציער . 7 ע' 'לחם משנה' הנ"ל שנתקשה בענין היחס בין פ"ב ה"ג , לבין האמור בפרק א , ' וכתב את עיקר ...
אל הספר