אם בחלק הראשון של הפרק מזכיר הרמב"ם את המבוכה ביחס למצוות החלק השכלי , וקובע שמעשי המצוות מתקיימים בחלק המתעורר ובחלק המרגיש לבדם , הרי בחלק השני , בדונו על מעלות האדם , הוא נותן ללא היסוס את משפט הבכורה לחלק השכלי , ואחריו לחלק המתעורר , ואילו החלק המרגיש נדחק למעמד של "שמש" גרידא . הסיבה לכך היא , שבחלק השני של הפרק עובר הרמב"ם לעסוק במושא החינוך , שהוא בלי ספק השכל והמידות : השכל כלומד ומכיר את האמיתות , ושופט את השיפוט המוסרי , והמידות כפועלות את הפעילות המוסרית . החושים , שבהם אמנם מתקיימות מצוות מסוימות , אינם יכולים להוות מושא לחינוך ( שכן , למשל , תכונתו הרעה של השומע דברי נבלה - אינה באי תקינות חוש השמיעה שלו , אלא במידה הרעה של להיטות לשמוע דברים אלה . ( המעלות , ערכי האדם , נחלקים לשני סוגים , לפי שני הכוחות הרצוניים של האדם שאליהם הן מתייחסות : המעלות השכליות לכוח השכלי , ומעלות המידות לכוח המתעורר . כך הגדיר הרמב"ם את תכלית האדם בהקדמת המשנה ( פסקה ו : ( ' " תכלית עולמנו ומה שבו אמנם היא : איש חכם וטוב . וכאשר יצלחו ביד איש מן המין האנושי החכמה והמעשה - רצוני לומר ביחכמה :...
אל הספר