כבר בקריאת שמו של הנמצא העליון - 'הבורא' - ישנה קביעה משמעותית אודות היחס שבינו לבין שאר הנמצאים : יחס הבריאה . היחס הזה מתפרט בהמשך : "הוא עילת מציאות הנמצאות כולם , ובו קיום מציאותם , וממנו נמשך הקיום . " לאמור : היחס שבין הבורא לבריאה אינו כיחס שבין אומן ליצירתו . האומן יוצר את יצירתו באקט חד פעמי , שאחריו יש ליצירה קיום עצמאי . הפסל יכול למות , והפסל ימשיך להתקיים . הפסל אינו זקוק לשם המשך קיומו לפסל . מה שאין כן הבורא ית' והבריאה : הבריאה ממשיכה להתקיים אחרי היבראה רק מפני שהשפע הנשפע מאת ה' ממשיך לקיים אותה : "בו קיום מציאותם וממנו נמשך הקיום . " על כן , " אילו העלינו בדעתנו הסתלקות מציאותו" - גם עתה , אחרי שהבריאה כבר מצויה - "היתה בטילה מציאות כל נמצא , ולא היה נשאר נמצא בלתי תלוי במציאותו . " כל הנמצאים הם תלויי מציאות , או : מותני מציאות , בכל רגע ורגע של קיומם . הנמצא היחיד שהוא מחויב המציאות , וקיומו אינו מותנה כלל - הוא ה' יתעלה . לשון הרמב"ם ב'מורה' ( ח"א פס"ט : ( " כמו שכל נמצא בעל צורה , אמנם הוא מה שהוא בצורתו , וכשתיפסד צורתו תיפסד הוייתו ותבטל - כן כמו זה היחס בעצמו ...
אל הספר