הגדרה זו של מהות השאלה הנדונה , מביאה אותנו אל הבחנה נוספת , הנחוצה מאד להבנת הפסקה , וזו היא : האפיון שהרמב"ם נותן כאן לחברה האנושית , אינו מתאר את הרצוי , אלא את המצוי . בחברה המצויה , הבלתי מתוקנת , רוב בני האדם אינם מבינים את תכלית האדם ואינם רוצים בה , ובמצב כזה אין הם , אליבא דאמת , אלא שמשים וספקי צרכים ליחידים השואפים לתכלית האנושית . ' החברתיות כולה , במקרה כזה , אינה אלא צורך , ולא ערך . אך יכולה להיות גם חברה אחרת וחברתיות אחרת . במו"נ ( ח"ג פנ"א , ( בדברו בדביקות השכלית בה' ובמפריעיה , כותב הרמב"ם : " ודע , שאתה ולו היית החכם שבבני אדם באמיתת החכמה האלוהית , כשתפנה מחשבתך למאכל צריך או לעסק צריך - כבר פסקת הדיבוק ההוא אשר בינך ובין ה' יתעלה , ואינך עמו אז ... ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהן מלחשוב בה ... ' אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגת האמיתיות ( עדיף [ מ'מהשגת : [ ' בהשגת האמיתות ) ושמחתו במה שהשיג , לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו , ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם ה' ית , ' והוא לפניו תמיד בליבו ואף על פי שגופו עם בני אדם - ... זאת המדרגה ...
אל הספר