השאלה שבה פותח הרמב"ם את הפסקה האחרונה של הדיון : "אתם טענתם כי החכמה האלוהית לא המציאה דבר לבטלה ... אם כן למה המציא ה' כל האנשים אשר לא יציירו מושכל , ואנחנו נמצא שרוב בני האדם ערומים מן החכמה , מבקשי תאוות , ושהאיש החכם הפרוש יקר המציאות - " ? לכאורה אינה מובנת : הרי אפשר לענות בפשטות , שהואיל ולכל אדם יש בחירה חופשית , ובידו להיות צדיק או רשע , חכם או סכל ( כלשון הרמב"ם בהל' תשובה , ר' לקמן , ( הרי שהקב"ה המציא את כל בני האדם כדי שיהיו "איש חכם וטוב , " ואם המה כאדם בחרו להיות ערומים מן החכמה ומבקשי תאוות - לא על ה' תלונתם ותמיהתם , אלא על עצמם . אף התשובה שנותן הרמב"ם , שעמי הארץ נבראו להיות חברה לחכמים ולספק את צרכיהם - לכאורה אין בה נחת . שכן "כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם , או חכם או סכל" ( הל' תשובה ה , ב . ( מהו , איפוא , פשר הורדת רוב בני האדם לדרגת שמשים לזולתם ? ליישוב התמיהות הללו יש לשים לב לנושא הדיון , כפי שהוגדר בראשית הביאור לפסקה הקודמת : הרמב"ם עוסק בחיפוש תכלית הנמצאים מבחינת ממציאם , ולא מבחינתם הם . על האדם אין לנו קושיות . הבחירה היתה נתו...
אל הספר