תכונתו המייחדת של הדימוי על רקע הדיון במטאפורה הוא נוכחותו המפורשת בטקסט של הסמן , ה"מצהיר" על מודעות הדובר להבדל שבין מה ש"באמת '' לבין מה ש"כאילו . " אבל צורתו וניסוחו של הסמן יכולים לגרום להבלטתו או להצנעתו , ובכך להדגיש או להצניע את הסתייגותו של הדובר מהדמיון שבין הנושא למדמה . יש הבדל , מבחינה זו , בין דימוי שבו מופיע הסמן המינימלי "כ" לבין דימוי שבו הסמן מנוסח במלים כמו "משל למה הדבר דומה ל " ... או : "היה נראה מרחוק כאילו " ... ההבדלים בניסוח הסמן עשויים להעיד גם על מידת הספונטניות שבה מופיעות אנאלוגיות מטאפור יות במחשבתו של הדובר ונקלטות בתודעת הקורא : הסמן הקצר מורה על הופעה "מהירה" של מדמה , המופיע כאילו אגב אורחא , ואילו סמן ארוך מעיד על מודעותו של הדובר לדימוי ועל כוונתו להבליט את הפרוצדורה האנאלוגית . ניסוחו של הסמן עשוי לסמן גם את רמת הלשון או את המסורת הספרותית שאליהן מיוחם המבע : הסמן הקצר שכיח יותר בשירה , ואילו סמן ארוך - בפרוזה , "כאילו" או "נדמה לו ש" נשמעים יותר כלשון דיבור מאשר "כ . " "משל למה הדבר דומה" שייך למסורת של לשון חכמים , וכדומה . בחירת הסמן בסיפורי גנס...
אל הספר