ההקשרים שבהם מופיעות סינאסתזות בסיפורי גנסין אינם מתארים , כבשי רי ביאליק , רגעים של התאחדות עם הטבע שיש בהם מהמגע עם המוחלט . הם מתארים מצבי הזייה מסוכנים . הסינאסתזה של גנסין אינה ביטוי למצבי אושר בראשיתי אלא דווקא למצבים "דקאדנטיים , " של פאסיביות ושל התכנסות פנימה . סינאסתזות כאלה ומטאפורות מורחבות בכלל אינן מופיעות ברגעים הנדירים של התפכחות או כמעט התפכחות הפוקדים את הגיבור הראשי . ברגעים כאלה מופיע הדיבור , לעתים דיבור אנושי ולעתים דיבור דמיוני של ציפור או חיה . הפיגורה האופיינית למצבים שבהם הגיבור סופג מהלומת אמת ישירה היא האוקסימורון . תפקידו של האוקסימורון כביטוי לרגע התוודעות עם האמת הוא ברור ביותר ב"סעודה מפסקת . " במרכזו התמאטי והעלילתי של הסיפור עומד ביטול הניגודים בין האב בן הדור הישן , ובין הבת , המייצגת את הדור הצעיר . רגע האמת של גיטל פורץ בסוף הסיפור כהלם של תמונה בשחור לבן והוא מתנסח בדרמאטיות רבה : 'גיטל הלבינה כסיד . כמכת שמש קרעה את מוחה מחשבה שחררה אחת ותהומנה . החלון אשר נגדה נדמה לה רגע למרובע שחור בכותל הלבן , והיא נפלה אחורנית על הספה באנחת רעל חנוקה ( 129 ...
אל הספר