האוקסימורון והסינאסתזה הם שתי תופעות מטאפוריות שונות זו מזו , ובמובן מסוים , שיוסבר בהמשך , אפשר לראותן כמנוגדות . ואולם ביצירתו של גנסין האוקסימורון והסינאסתזה מתקרבים זה לזו ומשתלבים זה בזו , ולפיכך יוקדש פרק זה לדיון הכורך יחד את שתי התופעות . גם האוקסימורון וגם הםינאסתזה נחשבים למטאפורות קיצוניות , בעלות אופי שירי מובהק . האוקסימורון המובהק הוא צירוף של שתי מלים שמשמעיהן מנוגדים ניגוד סימטרי : צירופים כמו "לובן השחור" או "אור החושך" הם אוקסימורונים מובהקים . ביסודו של האוקסימורון עומדת ההודאה בקיומם של פאראדוקסים , של דבר והיפוכו . האוקסימורון הוא , לפיכך , מטאפורה בעלת אופי שכלתני : בין אברי האוקסימורון קיים יחס לוגי , אם גם במהופך . האנטיתזה ( המנוסחת בצורות כגון "אמנם ... אבל ( " מביעה אף היא אותו יחס לוגי של ניגוד . ואמנם מילונים ספרותיים אחדים כורכים יחד את האוקסימורון והאנטיתזה כשתי פיגורות שביסודן עומדת הרגישות לפאראדוקס ( שיפליי , ; 1953 סורקוב , , ( 1975-1967 אך ורנקה ופרמינגר ( בתוך פרמינגר , ( 1965 מעירים , שיש להבחין בין האוקסימורון 'המגלה את הדחף למזג כל חווייה לאחדות ...
אל הספר