כבר מניסוח הכותרת דלעיל משתמע פרדוקס , ועוצמתו חריפה פי כמה מזה המצוי ממילא בשורשיה המטפיזיים של הסוגה . חלק זה דן בסוגיה פרדוקסלית זו , תוך עימות עם הקשיים ההיסטוריים-פוליטייםספרותיים שלה . קשיים אלה מתחברים אל הבעייתיות של האתוס המתודי שבהוראת אמנות בכלל , ספרות בפרט ואידיליה בעיקר . מקומן של המוזות על רקע רעמי תותחים הוא בעייתי מעצם היווצרותה של האמנות . האם אפשר להתפנות בעת כזו לעיסוק ביפה ? האם הפנייה לאסתטי היא אתית ? סוגיה פילוסופית עקרונית זו היא צירה של האידיליה שתידון במרכזו של חלק זה כאבן-בוחן ארספואטית לסוגה . הפעם מוצע לפנות אל פינה שכוחה , שלא בצדק , מאובקת אך קסומה , שהייתה לחם חוקם של תלמידי הספרות בבתי הספר בשנות ה50- וה60- ונגזרה עליה תרדמה . הכוונה לאידיליות של דוד שמעוני ( שמעונוביץ . ( 1956-1886 ) (' יצירתו האידילית של שמעוני הוכרה כמיטב שירו , "והקנתה לו את מעמדו האיתן והמוצדק כאידיליקן העברי הגדול השני אחרי טשרניחובסקי וכאחד האבות המייסדים של השירה הארץ-ישראלית החדשה " ( מירון , , 1987 עמי . 492 הסטודנטים מוזמנים לקרוא את העיון המקיף של דן מירון , בספרו "בודדים ב...
אל הספר