מאז קום המדינה העניקו ספרי הלימוד הישראליים יחס שונה ומיוחד להיסטוריה של גרמניה . זו זכתה להבלטה יחסית בצד יחס המתאפיין בשניות . מרבית ספרי הלימוד נוטים להדגיש שלוש תקופות מרכזיות בהתפתחותה של גרמניה : תקופתו של אוטו פון-ביסמרק , תקופת הרפובליקה הוויימארית ותקופת הנאציזם . תכנית הלימודים החדשה מחייבת ללמד את שלוש התקופות הללו , והתלמיד חייב להיבחן על שלושתן בבח-נת הבגרות בהיסטוריה , הן ברמת הבסיס והן ברמת ההעמקה בחטיבה העליונה . על פי משה צימרמן , "הפרק הגרמני " בהוראת היסטוריה כללית לתלמידי ישראל הוא תוצאה של יחס בין יצרן לצרכן . כך לטענתו : היחס בין ההיסטוריונים וצרכני מוצריהם אינו שונה מהיחס שבין כל יצרן וצרכן אחר . היצרן עושה שימוש מקצועי בידע ומייצר מוצר לדרישת הצרכן , זו שבפועל או זו שבכוח . המחקר ההיסטורי אינו עומד אפוא ברשות עצמו - הוא נעשה בצורה מקצועית על פי כללי הדיסציפלינה , אך מרגע שהוא עומד לרשות הציבור הוא אמור לענות על צורך נפשי , חברתי או פוליטי של יחידים וציבורים ( צימרמן , . ( 91 : 1996 בתולדות הציונות , כמו בכל תנועה לאומית אחרת בעולם , התפתחו מרכיבי זיכרון תרבותיים...
אל הספר