אברהם מאסלו כשאנו בוחנים את החינוך בימינו , נגלות לעינינו שתי מגמות שונות ביותר . האחת , רוב מכריע של מורים , מנהלים , מפקחים וכותבי תוכניות לימודים , אשר רואים עצמם כמחויבים להעביר לתלמידיהם את אותה חבילת ידע ומיומנויות אשר הילדים יזדקקו לה כדי לתפקד ולהצליח בחברה התעשייתית . אנשי חינוך אלה אינם יצירתיים במיוחד וממעיטים לבחון בספקנות ובביקורתיות את ההיגיון שמנחה אותם בעבודתם . הדבר החשוב ביותר עבורם הוא יעילות : להחדיר את המספר הגדול ביותר של עובדות למוחותיהם של המספר הגדול ביותר של הלומדים , בזמן הקצר ביותר ועם הכי פחות מאמץ . מן הצד האחר , פועל מיעוט קטן של מחנכים בעלי השקפה הומניסטית , אשר רואים לעצמם כייעוד את טיפוח האישיות של תלמידיהם לקראת חיים אנושיים מלאים ואיכותיים של הגשמה עצמית . בכיתות של בית הספר הסטנדרטי , היכן שקניית ידע והצגתו במבחנים היא המדד המכריע , התלמידים פועלים במידה רבה מתוך כוונה לרצות את המורה ולזכות בהערכתו . לשם כך הם מצד אחד מעדיפים למחזר ידע ולהתמקד במטלות הכיתה , ומן הצד השני נמנעים מהצגת עמדות אישיות , מלחלק עם אחרים את תחושותיהם , ממתיחת ביקורת , מהצגת...
אל הספר