זיגמנוד פרויד מציאות שאוהבים להתכחש לה היא שהאדם איננו ברייה ענוגה הזקוקה לאהבה , המסוגלת לכל היותר להתגונן בעת שתוקפים אותה , אלא שבין הדחפים בהם ניחן הוא רשאי למנות גם מידה נכבדה של נטייה לתוקפנות . לפיכך אין הזולת לדידו רק עזר פוטנציאלי ומושא מיני , כי אם גם פיתוי להשביע בו את תוקפנותו , לנצל בלא גמול את כוח העבודה שלו , להשתמש בו באופן מיני ללא הסכמתו , להשתלט על רכושו , להשפילו , להסב לו כאב , לענותו ולהורגו . לנוכח כל ניסיונות החיים וההיסטוריה , מי ימצא עוז בנפשו לכפור בקביעה זו ? תוקפנות אכזרית זו ממתינה בדרך כלל לפרובוקציה , או מעמידה עצמה בשירותה של כוונה אחרת , שאת תכליתה ניתן היה להשיג גם באמצעים מתונים יותר . בתנאים נוחים לה , כשכוחות הנגד הנפשיים המעכבים בעדה בזמנים אחרים , חדלים מלפעול , היא מתבטאת באופן ספונטני , חושפת את האדם כחיה רעה , שהחמלה על בני מינה זרה לה . כל המעלה בזיכרונו את הזוועות שליוו את נדידת העמים , את פשיטות ההונים , את הזוועות שעוללו המונגולים בפיקודם של ג ' ינגיס חאן וטימור , את אימי כיבוש ירושלים בידי הצלבנים יראי השמים , אפילו את אימי מלחמת העולם הא...
אל הספר