בין עציצי הגרניום חנה בת שחר לחבק את התכלת , הנה כזו היתה הרגשתה . משטח הצבע הגדול והטהור . להתרכז בו כמו בתמונה של רותקו , כדי לכונן בתוכה את השלווה . אביב מוקדם . מפתיע . ענפי האזדרכת הדקיקים כבר כוסו פקעים רכים . מהברושים הסמיכים והמאובקים כבר נפוצו הזרזירים . ודפנה , בתה , בדרכה לבית הספר . גבוהה יותר והילקוט הקטן על שכמה . הרגליים שהתארכו נתונות בסנדלים הקלים . דומה רק ערב לפני כן תערוכת בובותיה על הגדר , מבקשת למשוך אליה את תשומת לבם של ילדי הרחוב . בובות מרוטות , נכות , עטופות בלויים . כמוצגות למכירה . והערב האפור יורד עליהן . והעורבים מתמרנים מעליהן באוויר , צורחים בברושים , כאילו גילו פה פגרים . אין דבר , הילדה משתעשעת , אמרה אמא . שרועה בכיסא הנדנדה , סלחנית ומפויסת . הביאי לי את השמיכה המשובצת , פלינה . ופלינה מדדה על רגליה החולות לאורך מעקה המרפסת המתעקל והצונן . הכאב בגב וההליכה המאומצת . זה לא יעבור , זה מתמיד . לא ייאמן , הלא היא אישה צעירה עדיין . ועכשיו גם הרעיון החדש - של אמא או של דפנה - לקשט את המרפסת בפרחי גרניום , מניחות ליד המעקה את העציצים . אני אצייר זאת ושם את...
אל הספר