בין שתיים לא רבע מיכל גוברין בכל יום בין שתיים לארבע היתה הילדה נעזבת לנפשה . הרגעים הראשונים של השעתיים שיוקפאו עד שיחזור העולם ויפשיר למסלולו , מולאו עדיין בסידרת העיסוקים של אחרי הארוחה . האם סידרה את הכלים בערמות עד אחרי השינה , והאב מילא את המטבח הקטן רווי ריחות הדלעת ומרק הירקות בריח הסיגר הפשוט , שהתערבב בעשן הקומקום ובאדי המים הנמזגים לכוס התה . אבל , גם שעת רצון זו נסתיימה כשהעיתון צנח על משקפי האב , ונחרותיו נענו ברטינותיה הממלמלות של האם הנרדמת , ועל הבית השתלטה דממה מעיקה , ממושכת . דלת ההזזה נסגרה מאחוריה , וחדרה טבע בשעמום . היא התיישבה על הספה המכוסה שמיכה קוצנית , ולא יכלה להחליט במה להעסיק את עצמה . ריח הנפתלין , שנדף מהסוודרים שהורדו בבהלת הגשם הראשון , צבט בנחיריה , ופער ביתר שאת את הזרות שבחלון האפור , אשר כתמיד עם בוא החורף , היה מבועת כמפני אסון . כשמיצמצה את מבטה בכוח , ריחפה עדיין מסגרת החלון מתחת לשמורותיה בירוק זרחני שהופז במהירות , ונצרב לכתם חד . המפלט היחיד היתה המרפסת , שמרצפותיה עוד שמרו את חום קרני השמש הבוקרית . היא תחבה את ראשה בין ברזלי המעקה מעל לצמח...
אל הספר