אחרית דבר כישראלית גדלתי עם ערכים ברורים של שוויון המינים . הייתי גאה שכאן בארץ הנשים שוות לגברים : אצלנו הנשים משרתות בצבא , אצלנו יש קיבוצים ששינו סדרי חברה כדי להגיע לשוויוניות מלאה , אצלנו היתה ראש ממשלה אשה . כשנתקלתי בתנועת הנשים שהחלה לצמוח בסוף שנות ה 60 בארצות הברית , בזמן לימודי שם , הבעתי את עמדתי הברורה , שאנחנו בארץ לא זקוקים לה . זמן רב עבר עד שהתעוררתי מהאשליה והאידיאולוגיה המושרשת , שהיו הבסיס לעמדותי , והבנתי את העולם . בסוף 1970 עמדתי לפני סיום לימודי בארצות הברית , וסטודנטית לסוציולוגיה שעשתה מחקר על עמדות כלפי התנועה לשחרור האשה ראיינה אותי ואת חברותי . היא שאלה אותנו אם לדעתנו יש אפליה נגד נשים , באוניברסיטה ובכלל . תגובתנו היתה שלילית : אין אפליה . הכול תלוי בנשים עצמן , אמרנו , מי שרוצה ללמוד - יכולה , מי שרוצה להתקדם - יכולה , ולראיה : הנה אנחנו לומדות ומצליחות ואיש אינו מפריע לנו . כשאני נזכרת היום בדברים שיצאו מפי אז , מלווה אותי רגש בושה וגיחוך עצמי . במשך השנים שאני עוסקת בתחום הזה - מלמדת קורסים על הפסיכולוגיה של האשה , נותנת הרצאות על הבדלים בין המינים - ...
אל הספר