ו . בעיית היהדות בתורתו של א . ד . גוודון גורדון דן ומעיין בהיבטיה השונים של היהדות . תפיסתו את היהדות מהווה פועל יוצא של תפיסתו הפילוסופית הכללית . רק על יסוד השקפת עולמו , תפיסת החיים והאדם שלו , ניתן להבין הן את הדיאגנוזה והן את האידיאל המיוחל של החיים היהודיים במשנתו . גורדון איבחן את הפגם והחולי שבחיים האלה , כלומר , את הגלות ( הן בחו"ל והן בארץ ישראל ) כהתנכרות היחיד לטבע , לעמו , לתרבותו ולעצמיו תו . ביטויו המרכזי של ניכור זה היא הפרזיטיות : תלות בחייהם של אחרים , העדר יצירתיות במשמע הפיזי והרוחני כאחד . כשם שגורדון דרש מהאדם המודרני בכלל , אם חפץ חיים הוא , לחזור ולהתאחד על-ידי יחסי עבודה ויצירה עם טבע המולדת שלו - וכל יחיד ויחיד עם האומה והתרבות שלו - על מנת לחדש את הזיקה בין נפש הפרט , נפש האומה ונפש העולם , כן דרש גם מהיהודי המודרני . היות ויהודי זה שרוי במצב של פרזיטיות בגלל ניכורו לעבודת האדמה , כמו האזרח ה"עירוני" בכלל , תולדות עמו גרמו לריחוקו מהטבע של מולדתו , ועליו לחזור , קודם כל , לטבע זה ולחיות בו חיים תואמים את עצמיותו היהודית , שהיא , כמו כל עצמיות לאומית , מתבטא...
אל הספר