פרק חמישה עשר בין שיות הנבואה לתפילה " מי אנכי כי אלד : " הגדות הנבואה בכלל , ונבואתו הייחודית של משה בפרט הנבואה בישראל מוגדרת על ידי תורת משה כצורת זיקה בין אלוהים לאדם , כשליחות רוחנית , מוסרית ופוליטית , ובמנהיגות רוחנית ממוסדת המייצגת סמכות שנקנתה לה באמצעות חוקתה . הגדרת הנבואה נכללה תחילה במעמד ההתקדשות של משה לשליחותו המופתית , ובסוף ימיו הוא עצמו קבע אותה בספר דבריס ( י"ח , ( 22-15 כחלק מחקיקה הקובעת את המבנה הכללי של מלכות ישראל כפי שהיא צריכה להיבנות אחרי ההתנחלות בכנען . לפי הגדרה זו ה"נבואה" היא דבר האלוהים כמלך על כל העמים , ובפרט כמלך ישראל , לאנשים שהוא רוצה למשול בהם ולצוותם באמצעות שליח אנושי ( להבדיל מ"מלאך" שמימי ) שהוכשר " להביא" את דבר ה' כפי שיצא מ"פיו , " בלי תוספת או גריעה ובלי שינוי , לאנשים שאליהם נשלח . לפי ספר בראשית התגלה אלוהים בדברו לשורה של אישים נבחרים , מאדם הראשון ועד יוסף , אולם אליהם דיבר על אודותם ועל אודות זרעם בעתיד ולא שלחם למסור את דברו לאחרים , לפיכך אף אחד מהם לא נקרא "נביא . " האיש הראשון שנקרא בשם הזה היה משה . תפקידו ביחס לאלוהים ולעמו הו...
אל הספר