פרק א לא טוב היות האדם לבדו לא טוב היות האךם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה . ( לבדו , נתן זך ) סיפורי בראשית מניחים יסודות המפרנסים את הספרות המערבית בכל לשונותיה ומקומותיה . הספרות העברית יונקת מהם , בזכות זהותה הלשונית , לא רק הכנים אלא גם תבניות לשוניות מדויקות ואלה ניכרות במיוחד בסוג הספרותי שבו תופסת הלשון מקום בראש , כלומר בשירה . יניקה זו מהשורשים התוכניים והלשוניים המקראיים קיימת בשירה העברית בין אם היא מבקשת להאירם ולהחיותם לשם עצמם ובין אם היא משתמשת בהם שלא לשמם אלא לצרכים אחרים . עם זאת , חרף יניקתה העמוקה מהמקרא , נותרת השירה "אדונית" לעצמה , אם ננקוט לשון המשורר זלמן שניאור בשירו על שער ספר בראשית ( תרפ"ב . ( באותו שיר של שניאור , שכותרת המשנה שלו - פתיחה למחזור ביבלי - מכוונת לראותו כביטוי לגישת המשורר אל ה"ביבליה" בכללותה , משיב המשורר הדובר לאלה שעשויים לבוא אליו בטענות על החירות שהוא נוטל לעצמו בשיריו ביחסו לכתבי הקודש , ואומר : "לא עבד שומר אני . אדון / - לכל הילןר הנוצץ בספר המטמונים —1 /! ו חפשי וגלוי עין אשלח את הרוח , \ * / , ו ל *< שר ; וז ^ ןן ן > ך אפקי שושן / ...
אל הספר