ענווה

ענווה באחת ההערות באותו הפרק ציינו לחשיבותה של הענווה כחלק מתכונותיו של תלמיד חכם פוסק . וחכמינו ז"ל נזהרו מאד מלהיות בעלי גאווה , כפי שמסופר בסנהדרין ז ע"ב על רב , "כי הוה חזי אמבוהא אבתריה [ המון אנשים מלווים אותו לכבודו ] אמר , 'אם יעלה לשמים שיאו , בגללו לנצח יאבד' ( איוב כ ו . " ( ופירש רש"י שם : כדי שלא תזוח דעתו עליו היה אומר כן . לפי זה : מה שאמד "מריש הוה אמינא הני בני מחוזא כולהו מרחמי לי , " הכוונה טרם שנתמניתי להיות דיין במחוזא . אבל אחר שנעשה לדיין סוף סוף כולם החלו לשנוא אותו , שהיה מוכיח להם כמילי דשמיא וכראביי דאמר "האי צורבא מרבנן" וכוי . וכן אמר לו אביי לרבא : "כגון מר רסני ליה כולהו פומכדיתאי מאן אחים הספרא" ( שבת קנג ( . וזהו שאמר התנא באבות : החושך את עצמו מן הדין פורק ממנו איבה ( אבות פ"ד משנה ז . ( ' 257 בעניין זה ראה שם עמ' , 150-147 , 141-135 ובהקדמה שם " ) ציוויו של סבא . ( " ובמאמר מוסגר נוסיף את אשד מסופר על ר' משה טייטלבוים , בעל הישמח משה , שאסף את כל האבנים שזרקו לתוך חלונות ביתו אלו שהתנגדו לו , כגון הקצבים והאנשים שהפריעו להם תקנות שהתקין , ובאשר בנה את...  אל הספר